קטגוריה: בידור

8 ביט זה די והותר

אשף הקומודור 64 והגיים-בוי משוודיה, Goto80 (אנדרס קרלסון), מגיע לשתי הופעות בישראל באוקטובר. קרלסון הוא מאמני ה-8Bit הידועים בעולם (כלומר בסקנדינביה) והמוזיקה שלו מחזירה את הכבוד למלודיות, פשוט בגלל שאין בה שום דבר אחר חוץ מזה (והרבה קסם, חייבים לציין). אם אתם אוהבים מנגינות של אוטו-גלידה שיצא משליטה אל תחמיצו את ההופעה הזאת

אפשר גם בלי חררה

יס דוקו העלו לרשת את סדרת הסמים של אשרת קוטלר, "על סם". בינתיים ראיתי רק את הפרק הראשון והשתבחתי בלבי על שהצלחתי לצלוח תוכנית שלמה בהגשת קוטלר, שהאישיות הטלוויזיונית שלה בדרך כלל עושה לי חררה (ייתכן שהיא בחורה מאוד נחמדה, אין לי מושג). אני שומרת לעצמי את הזכות להגיב במקום ובזמן המתאימים, כלומר כאן בבלוג אחרי שאראה עוד כמה פרקים, במיוחד אם הם יצליחו להרגיז אותי. אם לא, עוד יותר טוב

20 שנות טרור מוזיקלי – עכשיו הסרט

צ'אק די הנה סרט אחד שהייתי שמחה מאוד לראות: Welcome to the terrordome, שמתעד את 20 שנות פעילותה של פאבליק אנמי וכולל ראיונות עם הנרי רולינס וטום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין (ברור שאני פה בשביל צ'אק די. הרגלים טובים מתים לאט). הסרט יוצג בפסטיבל הסרטים של מכון הקולנוע האמריקאי (AFI) בסוף אוקטובר ואולי יגיע לשירותי ההורדות הקרובים לביתכם קצת אחר כך

מסיבות בטחוניות

למה לכם להגיע הערב (אם הבנתי נכון, אבל לך תדע) להולי רייב בפארק תמנע למרות שהאתר שלהם כזה סלופי? אולי בגלל השירותים הנלווים שמציעה עלה ירוק: "סייף רייב, או בעברית: מסיבות בטחוניות – הולי רייב בפארק תמנע בדרום – ואנחנו נהיה שם סחים בלטה עם צוות הסייף-רייב – צוות חברי עלה ירוק הכולל פאראמדיקים, עובדים סוציאליים, עורך דין ואנשים טובים שפגשנו באמצע הדרך. אנחנו מקווים שלא תצטרכו את שירותינו, אבל נהיה שם בשביל מי שכן". אם נבהלתם מהתיאור, הנה תיאור עוד יותר סחי-בלטה של "מסיבות בטחוניות" מבית ברכה גולשת

סוס בפרוות דוב

טקסט שמופיע [ בסוגריים מרובעים ] משמעותו: "זהירות, ניו ג'ורנליזם".

ניל סטיבנסון על הסט של הסרט Warrior's End

במאמר שלו "למה אני גרוע בהתכתבות" מדבר הסופר ניל סטיבנסון על תחושת האכזבה של אנשים שפוגשים לראשונה כוכב קולנוע ומגלים שאינו חכם, מקסים או גבוה כמו שחשבו. לכאורה ניתן היה לחשוב שאצל סופר, שבניגוד לשחקן כותב בעצמו את השורות שלו, ההפרש בין האשליה שלנו לגביו ובין האדם עצמו יהיה מזערי, אבל – אומר סטיבנסון – כמות העבודה המושקעת בממוצע במשפט שפורסם בספר גורמת גם לסופר לאכזב את מעריציו כשהוא מדבר בזמן אמיתי או כותב אימייל שלא זוכה לליטוש ולעריכה שספר מקבל.

כל זה נכון, אבל לדעתי סטיבנסון מצליח להעצים את הפער הזה. נראה כאילו הוא מנסה קצת לאכזב (לפעמים זה פחות קשה מלסרב) כדי שיוכל להשקיע כמה שיותר זמן ואנרגיה בכתיבת ספרים – טקסט באיכות גבוהה שמגיע להרבה אנשים – ולהשקיע את המינימום בכתיבת טקסט באיכות בינונית שיגיע לאדם אחד או קבוצה קטנה. מצד שני, אם המו"ל מבקש קצת פרטים ביוגרפיים ופיקנטריה לצורך יחסי ציבור, עדיין מדובר בטקסט שיגיע לאנשים רבים ורצוי שיהיה גם איכותי, כך ש"ניל סטיבנסון המטפיזי", זה שאנחנו מדמיינים מתוך הטקסטים שלו והיח"צנות הנלווית אליהם, הוא כל כך גדול מהחיים, עד שברור לנו שהקרחת שלו היא לא תוצאה של נשירת שיער, בדיוק כמו שקלארק קנט לא באמת צריך משקפיים.

דוגמה: סטיבנסון נולד בפורט מיד, מקום משכנה של ה-NSA, סוכנות אמריקאית העוסקת בהאזנות, הצפנות ושבירת צפנים. למרות שסוכנות זו הוקמה בתחילת שנות ה-50, עברו כ-30 שנה עד שראשי התיבות הרשמיים של "הסוכנות לביטחון לאומי" (National Security Agency) הפסיקו להיות "אין סוכנות כזו" (No Such Agency).
ברור שהעובדה שסטיבנסון נולד באותה עיירה מסתורית, שצורכת שליש מתפוקת החשמל של מדינת מרילנד ודייריה לא מספרים במה הם עובדים, משלהבת את הדמיון, במיוחד בגלל שספרו "קריפטונומיקון" עוסק בהצפנה ויצא בתקופה שבה המגזר הפרטי עדיין נאבק על זכותו להצפנה חזקה, והאויב היה ה-NSA. אז שאלתי.

איך זה לגדול במקום כמו פורט מיד? מה חשבת ומה אמרת שההורים שלך עושים?

“אתה עומד להתאכזב מהתשובה המשעממת שלי. המשפחה שלי עזבה את המקום כשהייתי בן שישה חודשים. רק בגיל 22, כשיצא ספרו של ג'יימס במפורד "puzzle palace", הבנתי מה באמת קורה בעיר הולדתי. אני יודע מה אבי עשה שם. הוא עבד על אנטנות עבור הצבא. משם הוא עבר לאוניברסיטאות שונות במסגרת הקריירה האקדמית שלו, כך שגדלתי בערי אוניברסיטה, שבהן האווירה הפתוחה היתה הפוכה מזו של פורט מיד, כך שהעובדה שנולדתי שם היא סתם פרט פיקנטי חסר משמעות”.

[איך יכולתי לטעות ככה? ועוד בשאלה הראשונה?

א. אני פזיז ורומנטיקן

סטיבנסון הילד קורא על הצפנה

ב. על הכריכה הפנימית של "קריפטונומיקון" מופיעה תמונה של סטיבנסון כילד (בן יותר מחצי שנה) קורא ספר על הצפנה, וכתוב שנולד בפורט מיד (מה שנחשב בעיני גיקים רבים ל"כוכב המוות" בסרטי "מלחמת הכוכבים"). כל מלה נכונה, אבל איכשהו המיקס יוצא גדול מהחיים. שאפו. ]

איך מגיבה המשפחה שלך לסיפורים? אתה מקבל ביקורות? הספרים משפיעים על ההתנהגות או על אוצר המלים בבית?

[ אני מדמיין את הבת שלו מגיעה לגיל 15, הגיל של YT, גיבורת "סנואו קראש" ואלילת המד"ב הבלתי מעורערת של כל הזמנים. היא מחליטה להיות שליחה על סקייטבורד או סתם לחפש דרכים להציל את כבוד המאפיה. היא פוגשת נבל-על אסקימוסי. טוב. כדאי שאני אפסיק כדי לא להרוס את הפואנטה למי שלא קרא. ]

"עוד לא סיפרתי להם שאני סופר. הם חושבים שאני מובטל וממשיכים לתהות מתי כבר אמצא עבודה”.

אתה מקדיש את הספר "קריפטונומיקון" ל"ס. סטיבנסון שהעיף עפיפונים ממשחתות." מי הוא היה?

[ אני מדמיין לי פייטן במדים שמנסה לשמור על צלם אנוש, ואל תבכי לי ילדה ]

עטיפת קריפטונומיקון

"סבא שלי. הוא היה פיזיקאי במעבדת הקרינה של MIT (האנשים שעבדו על טכנולוגיית המכ"ם). בערך באמצע מלחמת העולם השנייה הבינו שמכ"ם יכול לראות גם מעבר לאופק כשהתנאים האטמוספריים נכונים. כדי למדוד את התנאים האלה בגבהים שונים, סבי ועמיתיו היו מעלים ומורידים מכשירי מדידה לאורך חוט של עפיפון, שהיתה לו תמיד מספיק רוח כדי להישאר באוויר בגלל שהמשחתת היתה בתנועה”.

[ כאן נחשפת התרמית האמיתית. אחרי שמקלפים את השכבה הגדולה מהחיים נשארים עם משהו אחר, גם הוא ענקי. כאילו היינו מגלים שהדוב המרקד של הצועני הוא בעצם סוס בחליפת דוב. ]

סטיבנסון הוא נצר לשבט של מהנדסות ומדעניות משני המינים, שחלק גדול מהן עבד עבור הצבא. כשהוא החליט לסדר ל-YT אמא שהיא מתכנתת ב-FBI הוא לא היה צריך תחקיר בשביל לדעת איך זה אצל אמא בעבודה. "מזכר נייר הטואלט" של הבוסית של האמא (זה קללה כמו שזה נשמע) הוא יצירת מופת בירוקרטית. לעניות דעתי (כ"בוגר" התעשיות ה"בטחוניות"), סטיבנסון בא עם רקע מהבית. פנינים כאלה מתחום הטואלטיקה הבירוקרטית לא מוצאים בספריה או בלשכת דו"פ (דובר FBI).

עוד מיתוס שקשור לסטיבנסון (ומופיע בוויקיפדיה) הוא שבהשראת ספרו "קריפטונומיקון" הוקמה חברת אחסון השרתים Havenco ב"מדינת הים" Sealand, שהיא אסדת קידוח בריטית שהפכה לבסיס נ.מ. וקיבלה בשנת 1967 עצמאות מהמלכה (שנות ה-60 אכן היו הזויות). כמו אבי חלבי וחבריו, גיבורי הספר, הצליחו אנשי "הייבנקו" לשכנע את המחוקקים של אותה מיקרו-מדינה שאם יאפשרו מקסימום פרטיות וחופש לאנשים שמאחסנים מידע בשרתים שם, גם האנושות וגם הכלכלה המקומית ירוויחו. באתר של "קריפטונומיקון" מסביר סטיבנסון שנסיונות להקים "מקלט נתונים" באי הקריבי אנגווילה נעשו עוד לפני שכתב את הספר, ושהעובדה שלאחד מהשותפים ב"הייבנקו" קוראים אבי היא מקרית בהחלט.

[ שימו לב איך הוא סוגר את הדלת אבל משאיר חריץ לפנטזיה ]

בתחום הספרותי, בו מתייחסים אל הסופרים כאל דמויות מטפיזיות ולא כאל קירחים בשר ודם, הוא נחשב לגיבור-על (או לפחות נבל-על). ההיסטוריה הקצרה של ז'אנר הסייברפאנק היא כזאת: "ניורומאנסר" של וויליאם גיבסון נחשב להשקה הרשמית של הז'אנר, משם התחיל גיבסון ללמוד מה זה מחשב ולשלב את הידע הזה בספריו הבאים. אחריו באו רבים אחרים, שסיפוריהם התבססו על ידע רחב יותר מזה של גיבסון, וחלקם אפילו היו טובים. עד שיום אחד הופיע "סנואו קראש" של סטיבנסון. הוא לא התאים בדיוק לז'אנר, וכך נולד הפוסט-סייבר-פאנק.

"סנואו קראש" לא רק שבר וטחן את כל שיאי ה"פי כמה אני יותר מבין בדברים שאני כותב עליהם יחסית לברוס סטרלינג" (וויליאם גיבסון מעולם לא היה מדד לידע טכנולוגי. הוא "סתם" סופר טוב), אלא שהמושג "דברים" במדד הזה התרחב אל סוציולוגיה, תיאולוגיה, בלשנות טרום אברהם אבינו, סאונד הופעות, מוסדות ממשלתיים, אנגלית של יפנים, ונשק, כמובן. בעיקר חרבות.

בביוגרפיה הרשמית של סטיבנסון כתוב ש"כיום הוא כותב ספר חדש ומתעסק עם חרבות (Messing about with swords)".

אז איך עושים את זה? מה סדר היום שלך כחרבן?

"התחלתי ללמוד לחימה בחרב ארוכה. זוהי תנועה חדשה יחסית שנקראת 'אמנויות לחימה מערביות' (Western Martial Arts) או 'אמנויות לחימה אירופאיות היסטוריות' (Historical European Martial arts). אנחנו בונים במו ידינו חלק גדול מהציוד שלנו. מצד שני, אני עוד טירון בזה ואני לא רוצה להצטלם עם חרב ארוכה כי זה ייצא כמו סופר שהתחיל ללמוד קאראטה ומצטלם עם החליפה שלו”.

סטיבנסון משמיד בקבוקים עם חרב קטאנה יפנית

[ שוב הוא מנסה לבלבל אותי עם העובדות: "לא. אני בכלל לא מבין כלום בחרבות ארוכות". לא ברור כמה חובבי מד"ב שרדו בזכות העצה שלו איך לא להישאר עם החרב תקועה בגולגולת היריב בזמן שחבריו תאבי הנקם שוחטים אותך, אבל אותי הוא שיכנע. גם את העצה שלו לירות קודם באיש עם החרב (כי לו, בניגוד לאלה עם הנשק החם, אין בעיה עם התחמושת) לקחתי לתשומת לבי. בסך הכל, הבנאדם טבח שבטים שלמים של בקבוקי מים בעזרת חרב הסמוראים שלו. הבקבוקים הנותרים עושים עיקוף כדי לא להיכנס לשכונה שלו ]

"סנואו קראש" מוגדר [ לפעמים במרץ רב מדי ] כסאטירי, בעיקר בגלל שאם קוראים אותו כתחזית אפשרית של העתיד, הוא יוצא מאוד פוליטי. איזה סוג של פוליטי? סטיבנסון אומר שאנשים עם כל דעה פוליטית שהיא יכולים לפזול על הטקסט בזווית מסוימת ולמצוא בו את מה שהם רוצים. מצד שני, כשבאמצע הספר מגיע איש אחד שאף אחד לא מכיר ואז הם נזכרים שהוא נשיא ארה"ב, המלה אנרכיזם-ליברטריאני קופצת לראש.

הספר כולו מתרחש באווירה של הפרטה. ארה"ב מפסיקה להיות הגוף שמשלמים לו דמי-חסות תמורת הגנה, מים ושאר שירותים, ואנשים גרים בשכונות ששייכות לרשתות. רשתות-השכונות הן התחליף למדינה. הן מנפיקות דרכונים, גובות מסים, מחוקקות ודואגות לביטחון (לפעמים חברה חיצונית מספקת את השיטור, לפעמים משתמשים ברובוטים). נוצרה חברה שבה אפשר לבחור אם רוצים להיות אזרחים של המאפיה של דוד אנזו, "הונג קונג המורחבת של דוד לי", קארטל קולומביאני, דרום אפריקאים ניאו נאצים ועוד. למרות שסטיבנסון טוען שמדובר בסאטירה בלבד, וששכונות כאלה לא היו מצליחות להגן על עצמן מבחינה צבאית, ליברטריאנים רבים רואים ב"סנואו קראש" ספר "שלהם". סטיבנסון האמיתי מכחיש כל קשר, בזמן שסטיבנסון המטאפיזי ממשיך לשבור בניינים כמו מפלצת ביום חופש של הפאואר פאף גירלז.

בין כל שיטות הממשל המתחרות בשוק החופשי, המאפיה האיטלקית היא המשפחתית והאישית ביותר. כמו ש"פרצוף דג" מסביר להירו (גיבור הספר, כמובן): "כשהיית שליח אצלנו, לא מסרת את הפיצות מהר כדי להרוויח כסף או בגלל שזו איזו מדיניות מזויינת. עשית את זה כמתווך אישי בין הדוד אנזו והלקוחות שלו. ככה אנחנו נמנעים מהמלכוד של אידיאולוגיה שמשמרת את עצמה. אידיאולוגיה היא וירוס" [ גם המשך הנאום הזה הוא שירה, אבל צריך לדעת להפסיק. אני מחליט לנסות את מזלי איפה שהליברטריאנים נכשלו, ולהוציא מסטיבנסון איזו מלה חמה על שיטת החמולות שנהוגה בגלוי במדינות שאינן קשורות לארה"ב, ובצנעה בשאר המדינות. ]

נראה שיש לך פינה חמה בלב כלפי המאפיה שהמצאת ב"סנואו קראש", בגלל שהיא סדר חברתי שהוא כמעט טוב, גמיש או מוסרי כמו ראש המשפחה. אני צודק?

"המאפיה בספר היא גרסה מעודכנת, היי-טקית וממוסדת [ הוא אשכרה אמר corporatized. בטח בשביל לעצבן ]. היישות הדמיונית הזאת מבוססת הרבה יותר על סרטי מאפיה מאשר על המאפיה עצמה, היום או בעבר. בספר, הדוד אנזו הוא אדם טוב בבסיסו ולכן אני אוהב אותו ואת המאפיה שלו, שהיא, כמו שאמרת, 'כמעט טובה, גמישה או מוסרית כמוהו'. זה לא אומר שאני בעד שום מאפיה אחרת".

אתה חושב שלמערכות שמבוססות על יחסים אישיים (משפחה, בית ספר, וכו') יש יתרון על הסדר המקובל במערב, שבו קשר אישי נחשב לשחיתות?

עטיפת סנואו קראש

"אולי, אבל רק אם מדובר בגופים שנשארים קטנים. פרנסיס פוקויאמה (Francis Fukuyama) כתב ספר מעניין על הנושא, 'Trust'. הרעיון הוא שארגונים שמבוססים על קשר אישי עובדים יפה עד שהם גדלים למידה שמחייבת אותם להאציל סמכויות על אנשים מחוץ למשפחה. בשלב הזה הם מפסיקים לגדול. התוצאה הסופית היא חברה שיש בה מספר גדול של עסקים קטנים, אבל שום דבר מעבר לזה. פוקויאמה חושב שזו אחת הסיבות לכך שאזורים לא מפותחים נשארים לא מפותחים [ זה עדיין לא מסביר את תאילנד ואת רעננה, אבל אולי זה שווה קריאה ].

סטיבנסון לא נשאר זמן רב במיוחד בז'אנר הפוסט-סייברי שיצר הרומן שפירסם אותו. את מה שהוא כותב בשנים האחרונות אפשר לכנות "רומנים היסטוריים מדעיים פילוסופיים", אם כי זה כמו לתאר את "הבלתי נסלח" של קלינט איסטווד כרומן היסטורי על חוואי כושל.

החולייה שמחברת בין ספריו העתידניים לבין אלה שמרחשים בעבר היא "קריפטונומיקון", שעלילתו מתפרשת בין מפצחי הצפנים של מלחמת העולם השנייה לבין נכדיהם, החיים בעתיד הקרוב לזמן כתיבת הספר בשנות ה-90 (עתיד שבינתיים כבר הפך לעבר).

"קריפטונומיקון" יצא בשיא תקופת המודעות הפוליטית של הסייפר-פאנק, מומחי הצפנה אידיאליסטים חששו מחדירה של ממשלות וגופים אחרים לפרטיות האזרחים. שוב יצא שספר של סטיבנסון משלהב תנועה פוליטית, ושוב הוא ניסה להרגיע את המתלהבים בראיונות שנתן אחרי יציאת הספר, בהם טען שרוב האויבים שלנו הם דווקא גופים קטנים, כמו חברה מתחרה, הבוס שלנו או סתם מישהו שהסתכסכנו איתו [ למה זה אומר שממשלות הפסיקו להיות סיכון? עוד פנטזיה: הממשל קנה אותו. כמו שה-FBI עשה לטימותי לירי ]

סטיבנסון כבר שכח את הסיסמאות של מפתחות ההצפנה שלו, וההתלהבות שהיתה לו בשנות ה-90 הצטננה כשראה שהציבור לא מגלה עניין בהצפנה, למרות שלא מסובך להסביר היום לאדם ברחוב שקל לקרוא את האימייל שלו ולהאזין לו לסלולרי (לפני 10 שנים לא היו לו אימייל וסלולרי). אבל מתברר, לי ולסטיבנסון כאחד, שגם אחרי שיחה כזאת הם לא מתחילים להשתמש בהצפנה. בסך הכל, "אשליית הבטיחות" שנובעת משימוש לא נכון בהצפנה עלתה למרי מלכת הסקוטים בראשה, כמו שמספר סיימון סינג ב"סודות ההצפנה", כך שאיכות האקדח באמת לא חשובה אם אתה מתכונן לירות לעצמך ברגל.

בערוץ המד"ב מפיקים עכשיו מיני-סדרה בת שישה חלקים על פי "תור היהלום" שלו. סטיבנסון כותב את התסריט. אחד השותפים בהפקה הוא ג'ורג' קלוני, אבל סטיבנסון עדיין לא פגש אותו

איך ההרגשה לעבד לטלוויזיה ספר שכתבת?

"אני רואה בזה הזדמנות לשנות כל מיני דברים שכיום נראה לי שהייתי עושה אחרת בספר. בגלל שפרק בסדרת טלוויזיה הוא מדיום קצר, זה גורם לי להסתכל ביסודיות על הספר ולחשוב איזה חלקים באמת חשובים לסיפור”.

בטלוויזיה יש לך הרבה פחות השפעה על התוצאה הסופית. איך זה משפיע עליך?

"זה אומר שאני צריך לגרום לאנשים לעשות את מה שאני רוצה. זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אבל אני עובד על זה”.

אני לא דואג לו. יש לי רק עצה משומשת לאנשים שעל הסט: כשדברים מתחילים להיות מסוכנים באמת, תיזהרו מהבחור עם החרב, כי לו אין בעיה עם תחמושת.

(לחצו כאן לגרסה המקוצרת של הראיון בטיים אאוט)